**פרק 1
מרגישה מחדש את הגוף שלי , אשר אט אט משיל ומקבל את התהודה המדויקת שלו , אט אט שוב חשה את הגוף משיל את העומס אשר עוטה הוא במערכת החיים בה אני לוקחת חלק, החיים המערביים , הם החיים בהם רובנו התהוונו , הם החיים בהם דפוסי החשיבה שלנו נוצרו , קודדו ועל פי הם אף חנכנו את ילדינו .
באחד עשר השנים האחרונות בכל פעם שאני יוצאת למסע מעבר לים , לרוב אל ביתי הרוחני הר השאסטה , אני חשה את השינוי המהותי בתוכי , מהו אותו השינוי , השינוי הנו במפגש עם אנשים מרתקים , השינוי הוא בהסתגלות המהירה שלי אל הטבע המעניק חופש נצחי לנשמה, השינוי הוא בתודעה החופשייה הנפתחת לרבדים חדשים בתוכי , ומכירה לעומק את הוויתה היא זו אשר היא
הכי הכי אני .
בילדותי צעדתי בשדות המשוב , רגלי ידעו את האדמה וריח הגשם הדהד בכל רבדי גופים , לימים שגדלתי השבעתי את בעלי כי לאחר החתונה אני אוכל לחיות רק קרובה אליה , אל האדמה .
הטבע הוא כה מפעים ורחב בפלנטה , רוב האוכלוסייה חיה בזמנים מודרנים אלו בערי המגה מוטרופולין , מיליוני אנשים יחדיו , רובים מנותקים מהאדמה המכוסה בטון , וחיים בדירות קטנות .
האם צורת חיים זו משפיעה על תודעת האנוש?
מה קורה לנו כאשר אנו נפגשים שוב עם תודעת הטבע ?
מה קורה לנו , כאשר אנו פוגשים את אותו עץ ענק , או מפל הזורם בעצמתו
את אותה נהר מרגש המעניק את השתקפות ההר העומד ממולנו .
הלב נפתח , התדרים עולים ואני משחררים את הכלא בתוכנו .
הנפש מרגישה את החופש , את החופש ממנו הגענו .
נשמות רבות במהלך המסע בחייהם , חשות כי החופש נלקח מהן .
כיצד אני מחזיר את החופש לחיי ?
או אז , רבים עוברים טלטלה ומשנים סדרי עולם , אשר בנו במאמץ רב.
נישואין , מקום עבודה, מקום מגורים .
הנפש לא יכולה להיות כבולה , זו רבים כבר מבינים .
ימי הקורונה , הם ימים של עצירה , של נקודת מבט חדשה והתבוננות עמוקה בתוכנו , רבים מאיתנו חשים את השלת הישן והנה אנו כבר חשים את החדש מחלחל ונברא.
במסע זה , לאחר 10 שנים של צעידה בנתיב האור הלמוראני , חשתי את החדש מתהווה.
השינויים בתכנון המסע, השינויים שהתהוו בשל השריפות על ההר, הביאו אותי לנועה במרחבים מתוך אמונה מלאה , אף יותר מתמיד .
הובלת 29 אחים ואחיות , בדרכים חדשות , פתיחת מרחבים התואמים את תדר הקבוצה , קשובה לקולו של אבי ומורי הכהן הגדול אדמה .
יוצאת אל מפלי הפיות שם אנו מתחברים אל מהות רכות הלב , מתחת למפלי הפיות קיים מקדש ריפוי ענק , שם במיטות הקריסטל נוכחים הוויות רבות מערי האור שונות , הגופים נרפים , ומעניין הוא שרבים מהחברים חשו זאת ופשוט נשכבו במי המפל בבריכה .
הריפוי בכל הגופים נעשה בעדינות , כך גם במסע אליו יצאנו במפלי מקלאוד
מפגש עם נוכחות בני השבט השסטה אשר נכחדו בימים ההם באכזיות .
שוב רגלי מתחברות אל האדמה בתוואי הנחל והמפלים , שוב אני חשה את דמותי ילידת היבשת , ואני חשה את כל גופי משתנה, ניגשת אל הסלע בנחל ושרה את שירת השבט .
שוב אני נוכחת .
פורטלי האור פתוחים ואנו נכנסים אל העיר הקריסטלית טלוס , העיר הומה הוויות אור המגיעות במיוחד בימים אלו , ללמידה וצמיחה רוחנית .
אני חווה את העיר משתנה , אני חווה את בני העיר פועלים ביתר עירות יחד עם יתר הערים בציוויליזציות במעמקי הפלנטה .
התמיכה באנושות היא רבה, נשמות רבות מתעוררת ויש לתמוך בהן .
אני מעמיקה אל העיר הקריסטלית .
מעמיקה אל אותם המרחבים אותם אני מכירה ורואה את כיכר העיר , מתבוננת באלו הנעים , ונושמת את להבת התמיד . נושמת אותה וחשה את גופי מתרחבים , נושמת וחשה את מרכזי האור בגופי פתוחים .
אני רואה אותה , רואה מרחוק מזהה אותה בתדר והנה היא נעה עם שיערה בצבע ברונזה וחוטי זהב על ראשה, היא נעה בעדינות בשמלה זהובה כתומה , ועיניה סגולות גדולות . היא ממשיכה לנועה ואני אחריה , צועדת בשלווה פנימית והנה היא נעה אל מרכזם של וותיקי טלוס , אלו הנושאים את מרבית השנים , אלו אשר לקחו חלק בבניית עיר האור ועודם נושאים את תהודת למוריה בזכרון ער.
זקני טלוס, בני יותר מ50 אלף שנים , והיא צועדת אליהם והם מזהים אותה ומכבדים אותה ואוהבים אותה כל כך .
היא נוכחת ביניהם , מכילה תדר עתיק כמוהם עם זאת מביאה היא את החדש.
לפתע אני חשה באור ענק שותף אותי ואני נזכרת בה , כל גופי רועד וליבי מתרחב , היא היא הנסיכה .
נסיכת טלוס , היא האחת , כיצד לא זיהיתי אותה בתחילה , והנה ליבי פועם , אני רואה את דמותי המקבילה בטלוס עומדת היא מולי ואנו מתמזגות .
שוב אני היא והיא אני .
מתוך עיניה אני מתבוננת בנסיכה , הנסיכה מזהה אותי ונגשת אלי אט אט .
״חכיתי לך , היא אומרת ״
אני מתבוננת בעיניה הסגולות .
היא מושיטה יד אל ידי ואני חשה את האנרגייה העדינה עוברת בין כפות ידינו .
היא מובילה אותי אל מי הנחל הזורמים והיא שרה את שירתה , את שירת למוריה העתיקה, אני חשה כיצד ליבי בבת אחת נפתח , מתרחב ודמעות זולגות , אני רואה את הזיכרון כיצד היו אלו אשר לא ידעו , ויחד עם היבשת נלקחו , חשה את כאב ליבה. היא כואבת אותם , היא נושאת אותם בליבה.
נסיכת טלוס למוריה , היא המרפאה הגדולה , יודעת לרפא כל לבב.
גם את אלו המתגעגעים , אלו השבויים ואלו הטועים .
היא מתקרבת אלי , מניחה את ידה על ליבי .
אני מרגישה זרמי אנרגייה מגיעים אלי , והלב אט אט נושם אותה.
״את לוחמת אמיצה ״ היא אומרת , היית אז על אדמת למוריה ועודך
עולמות שלמים את מניעה , ואורך הוא המאיר את שארית הפלנטה , גם את אותם המקומות הנגועים . ״
אני מתבוננת בעיניה הסגולות , וחשה את גלי האור הבוקעים מליבה. ומלטפים אותי .
היא יודעת אותי , היא יודעת את ההתמסרות והלחימה באותם גופים חשוכים , אכן לגיון האור הוא הפועל לתמיכה מלאה בפלנטה .
היא מזמינה אותי ואנו עוברות בשער זהוב , השער הזהוב מוכר לי ואני מתבוננת בקישוטים ובציורים עליו , אני רואה את שפת האור הכתובה באותיות למוריאניות , אני מזהה , את הביטויים ואת המילים
עוצמת את עיני ורואה אותנו יחד בלמוריה .
אני רואה אותנו בילדותנו , רואה אותנו משחקות יחדיו , במרחבים הקסומים .
אני והנסיכה ?
יודעת אני כי אני ביתו של הכהן הגדול אדמה , הוכשרתי לתפקידי , וכי היא כנסיכת בת המלוכה , יועדה לתפקידה.
אני רואה אותנו , בתעופה על הדרקונים בין ההרים והפסגות , בין הנחלים והעמקים , בין הקשתות .
עוברות בשער הזהוב, אני ממשיכה ללכת איתה , שלובה יד ביד , היא מחייכת את חיוכה הקסום , ובכל מקום בו היא צועדת יוצא מתוך האדמה הקריסטלית פרח חדש. היא נעה ברכות , וליבה כה רחב , היא שרה את שירתה , וחיות מלוות אותה
אני מוקסמת מאורה, ונעה איתה על לפסגת הגבעה שם מעבר רואה את האוקיינוס האין סופי, אני מבינה כי חצינו את מרחבי הזמן והמרחב ואנו בלמוריה.
היא נעמדת ושרה את שירת ליבה, ומרחוק אני רואה את סירנות הים קרבות , היא אחת עם הכל , וליבי מתרחב שוב , נזכרת ורואה את ביתנו , רואה את הורנו את קהילת האור הלמוריאנית , רואה את אלפי התושבים , את החיים , את הזריחה והשקיעה וההרמוניה הנתונה בכל .
נושמת עמוקה וחשה כיצד ליבי מתרחב וזרמי אור זורמים בכל הוויתי , הוכשרתי להיות לוחמת אור , הוכשרתי לשאת ולהוביל . נזכרת אני באותם חניכות באולם הדרכים , עד לרגע ההוא לפני השקיעה , בה יצעתי בליל הכוכבים הרבים , הליל בו הכל היה נראה לכל .
יוצאת אל הדרך עם אותם המתנדבים , נושאי הלהבות , כהני ומורי למוריה , מרפאים ואדריכלים, אל הקמת העיר הקריסטלית טלוס.
נזכרת כיצד התבוננתי אחורה אל ביתי ואהובתי אל משפחתי וחבריי , יודעת כי לא אפגוש אותם בקרוב.
היא , היתה איתם הנסיכה , היא הייתה זו שחיכתה ורגע לפני השקיעה הובלה גם היא למקום נסתר.
היא שומרת האקאשה הלמוראינת היא מביאה את ליבה החומל ואוהב, היא זו היודעת לרפא ולאחד , היא הנסיכה שלנו .
אני נושמת עמוק . עומדת ומתבוננת במרחבי האוקיינוס.
נושמת ויודעת כי אנו בתהליך , למוריה עמנו בתוכנו והריפוי עודו מתהווה.
מורשת למוריה נוכחת , מורשת למוריה בימים אלו מעירה את בנייה ובנותייה , אלו אשר חזרו שוב ושוב , אלו הכמהים לשוב הביתה.
אני , הנסיכה , ועוד אחים ואחיות רבים , התייבנו להיות אלו המושטים את ליבם וידים .
אנו כאן .
חוזרת אט אט לגופי, וידי בצבע זהוב עודן מהדהדות את אורה , אור הנסיכה.
Bình luận