מעבר לשערי הזהב – מבוא להורים
לדמיין ולראות קשתות וצבעים, דרקונים וחדי קרן.
הדמיון הוא אשר לוקח אותנו למחוזות רחוקים. למימדים גבוהים.
אנו שטים ומתרחבים ושערי הזהב נפתחים; שערי היקום, אשר דרכם קיבלנו אנו, בני האדם, השראה והארה.
והשערים מתרחבים והשערים גדלים וכך בני האנוש מתעוררים.
הילדים שלנו, ילדי העולם, ילדי הקריסטל והקשת, ילדי האור – נולדים למימדים גבוהים, על כן יכולתם גבוהה מזו של הדורות
הקודמים, והאנושות צומחת.
הילדים הללו מתחברים למקומות גבוהים מאוד, הם מתחברים לכוכבי הבית, לערי האור. חלקם מבינים וחלקם אבודים – אלו אינם
מקבלים את התמיכה אשר לה הם זקוקים וכך, בין העולמות, הם חשים אובדן ובלבול. ספר זה נועד לעזור לילדים שלנו, ילדי האור,
לחוש ביטחון ושייכות לשני העולמות.
בטלוס אנו מדברים בשפת האור, שמורכבת מדימויים וצורות, מורכבת מתדרים גבוהים, שפת האור היא שפת האהבה, היא פותחת
לבבות. את השפה הזאת עלינו ללמד את ילדינו.
אוריון
נספר על אוריון ילד אור, אשר מיום היוולדו ראה סביבו את האלוהות. עד גיל 4 היה חשוף לתדר האלוהים בכל מקום אליו פנה. כשראה פרח יפה בגינה – ראה את האור היוצא מהפרח ואת איכויות הריפוי בו, כשיצא לפארק עם אמו ראה את העצים, אשר סופגים את תדרי האנשים המגיעים לפארק להתרענן ולהתחזק. וכך היה הולך ומחבק את העצים וחש את שורשיהם הנטועים עמוק באמא אדמה. כשראה חיפושית קטנה הולכת בין האבנים, חש את אהבתו אליה ושר לה שירים, כי היא האלוהים. כך גם כשראה את בני האנוש, ראה את האורות הבוקעים מלבם, חש את התדר, את הצבע, את השירה האלוהית של נשמתם. פעמים רבות לא הבין מדוע יש בני אנוש אשר מהלכים ללא הילה בוהקת, פעמים שאל את אמו היכן הלב של זה או אחר. ובאחד מהימים, בשיחותיו עם אלוהים, אמר לו אלוהים כי בזמן הקרוב הוא יתקשר עימו פחות ופחות, וכי על אוריון להתחבר לדמותו האנושית ולבני האנוש, עליו להעיר את האנושיות, וללמוד את כל מה שבחר ללמוד בחייו אלו כבן אנוש. צינור הקשר ביניהם יישמר, כך הבטיח, עד שיום אחד הצינור יתעבה ויחזרו להיות בקשר קרוב.
ואוריון החל במסע חייו, ולמד את אנושיות הוריו, ואחיו. אנושיות החברים בני גילו. ולמד ולמד.
כך עברו השנים.
אוריון אהב מאוד להתחבר לטבע ובימי שבת כשהיה נוסע עם הוריו לטיולים היה מחפש אבנים וקריסטלים שהדהדו אל לבו. ומתוך אהבתו לחיות החל לרכב על סוסים בחוות הרכיבה, שם בילה זמן רב, טיפל בסוסי החווה, והקשיב לצורכיהם. הסוס האהוב על אוריון היה וואיט, סוס אציל ועדין, לבן כשלג, ופעמים רבות היה אוריון מצמיד את פניו לפני וואיט וחש את נשימותיו, חש את מחשבותיו ואת החיבור המיוחד ביניהם.
אוריון אהב לטפל בוואיט ולרכב על גבו, וידע כי וואיט זהיר וקשוב ללבו.
במהלך הרכיבה תקשרו השניים ביניהם פעמים רבות בטלפתיה – כלומר אוריון וסוסו שוחחו ביניהם במחשבות, הבינו זה ללבו של זה ללא צורך במילים; אוריון ביקש לפנות ימינה ווואיט היה פונה בעדינות ימינה. אוריון היה מבקש לעשות 'סללום', ווואיט היה מבצע זאת בנאמנות. אוריון הרגיש בטוח ומלא באהבה שקיבל מחברו.
באחד הימים יצאו קבוצת ילדים וסוסים לטייל בשדות עם רועי המדריך. היתה זו שבת אביבית והשדות פרחו בשלל צבעים, פרפרים רחפו וריח הדבש הציף את האוויר.
אוריון עלה על וואיט והם החלו ברכיבה. השדות הפתוחים קראו לוואיט לצאת למרחבים, לפתוח בריצה מהירה אל החופש , אוריון הקשיב לליבו הטוב של חברו והסכים . אניאתך חבר יקר , בוא ונצא למרחב!
הם פתחו בדהירה מהירה. הרוח ליטפה את הגוף והלב נפתח.
ופתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, רץ וואיט הישר אל עבר המצוק.
אוריון ניסה להחזיר את וואיט לנתיב הבטוח, אך וואיט לא שמע בקולו.
פחד התגנב ללבו של אוריון.
"הסתובב וואיט, הסתובב וחזור אל הנתיב, תהום לפנינו..." אך וואיט לא הקשיב...
לפתע חש אוריון כי לבו מתרחב והתחושות המוכרות בגופו משתנות. הנה הוא עומד לקפוץ אל התהום, אך תחושת בטחון אפפה אותו, והוא אחז בחברו וואיט בבטחה מוחלטת, מחבק את צווארו.
וואיט דהר במהירות עצומה, כרוח סערה אל התהום, ובקפיצה אדירה זינק אל תוך השער שבין המימדים. אוריון עצם את עיניו וחש שקט ורוגע. כשפקח לרגע את עיניו, ראה צבעים שונים מלווים אותו, צבעי הקשת בענן. אוריון עצם שוב את עיניו ופקח אותן רק כאשר הרגיש את וואיט נוחת על הקרקע...
לרכישת ספרי הילדים : לחץ כאן
Comments