קוראים לי לנקה, לוחמת בשירות האור מזה עידן ועידנים. אני בשליחות ומסתובבת בהרבה עולמות, ממדים ויקומים. הכסות שאני עוטה על עצמי מורכבת ממספר סוגי גוונים של סגול, המתחילים בכחול כהה ומסתיימים בוורוד.
הכסות משנה צבעה בהתאמה למה שאני אמורה להעביר לזה הנמצא מולי - החל מהרצון האלוהי, דרך קסם והתמרה וכלה באהבה טהורה מהלב המקודש.
אני גבוהה ביחס לבני האנוש, בערך שבעה מטרים. כולנו כאלה. מנין שנותיי הינו 11,300 בזמן ארצי אך נראית בת 25 לכל היותר.
הבסיס שלי הינו בטלוס – עיר אור הממוקמת בהר שאסטה בקליפורניה, עמוק בתוך ההר. ישנן 144 ערי אור המחוברות ומקיימות ביניהן תקשורת ענפה. קצת חרגתי מהסיפור שלי, זה סיפור לזמן אחר.
תמיד הייתי זאב בודד ואני לא מדברת יותר ממה שצריך, אבל כשאני מגיעה הביתה אני כל כך שמחה לראות את האהובים עלי שאני משתחררת מעט.
אני שייכת למעגל הנשים המקודש. מעגל מרפא אנרגיות במלחמות בין האור לחושך.
מטרתי היא לאתר את האנרגיות הפצועות ולעזור לרפאן. לעיתים, בעתות מצוקה גדולות, כשאני אומדת את המצב ומבינה שזקוקה לעזרה, אני קוראת למעגל הנשים המקודש והן מתייצבות לצידי, מעגנות אותי אליהן ומעבירות עוצמה אדירה של ריפוי. זה קורה גם הפוך. כשאני נדרשת לעזרה אם אוכל אגיע פיזית, ואם לא, חלק ממני יגיע אליהן.
אחד המקומות אליו אני מביאה את האנרגיות הפצועות נמצא בתוך מערה סודית החבויה בהר, במעמקי עיר האור, בה האגם בעל מים ירוקים זוהרים. בדרך כלל אני מתחילה שם ואז מעבירה את הפצועים בין המקדשים השונים על מנת שירפאו בכל גופי האור שלהם, תלוי במידת הפציעה.
מסטר הילריון וצוותו מרפאים את הפצעים בכל הגופים, מסטר סן ג'רמיין וצוותו משתמשים בלהבת ההתמרה הסגולה, לורד סנאנדה מגיע לתת מאורו ומאור להבת התחייה ולשקם את הגופים. להבת הרצון האלוהי מחזקת ומטפחת את ההגנות הפנימיות והחיצוניות ומחזירה את הרצון האלוהי להבריא ולהמשיך בעבודה.
ישנן עוד להבות ומקדשים, אך קצרה היריעה מלספר על כולם. אני כן יכולה לספר שכולם עובדים בשיתוף פעולה, כולם קרני הבורא וכולם מרפאים את שיש לרפא, בהתאמה למה שהאנרגיה האינדיבידואלית יכולה להכיל בזמן הנתון שלה.
התמרת המצב והשבתו חזרה למקור התוכנית האלוהית, זו מטרתי ולכך התחייבתי.
למלחמה הפנימית באבלון, אי הכוהנות הנסתר החבוי במימד המתעתע, נשלחתי על ידי מועצת ה 13 שהעבירה מסר שאני אמורה להישאר שם תקופה ולעזור. מעולם לא פקפקתי לרגע בהחלטות המועצה הקדושה. לא היו ספקות במימד שלי מאחר והחיבור לבורא הינו אהבה טהורה. הודיתי להם על שבחרו בי ונשארתי לעזור. אינני זוכרת כרגע שום דבר ממה שקרה לי אך יודעת אני שהכוהנות מצאו אותי מוטלת בשדה, ליד מפל מים קטן ממנו זרמו מים מתוקים, פצועה קשה.
הן אספו אותי ופתחו בפני את ליבן וביתן, שומרות עלי ימים כלילות. כשהרגישו שנשמתי בורחת למקום אחר והופכת חרישית, מעגל השירה סביבי הלך והתעצם עד שחזרתי אליהן.
"יש לך עוד עבודה לעשות בתפקידך זה," הייתה הכוהנת הגדולה לוחשת באוזני עשרות פעמים ביום. שנים אחרי, כשלמדתי את דרך הכוהנות התברר לי שהיא נלחמה על חיי.
בהתייעצות אחת עם מרלין הרב מג העוצמתי, הוחלט שהם משאירים אותי באבלון עד שארפא לחלוטין, לא רק מפצעי הפיזיים. מטרתם הייתה לגרום לי לאיזון פנימי שוב.
מרלין, הקוסם הגדול והנערץ שכל נשימה שנשם הייתה מכוונת להתעלות, היה מגיע מדי יומיים לבקר אותי. בוקר אחד, כשהתיישב בנחת על שרפרף קטן ליד מיטתי, תפסתי את ידו בחוזקה. הוא נבהל לרגע, הסתכל עלי וליטף את מצחי הקודח.
"אתה חייב לקרוא למעגל הנשים המקודש," לחשתי בשארית כוחותיי. "הן ירפאו אותי." איבדתי את ההכרה למה שנדמה היה כימים רבים.
כשהתעוררתי מעלפוני המתמשך היה זה בלילה הארוך ביותר בשנה. כולם היו בחוץ, חוגגים את השינוי העונתי.
פרק 2
חוששת אני מן השכחה.
מקווה אני שיחזור הזכרון.
דידיתי החוצה. החגיגות גברו כשהכוהנות ראו אותי ואמצו אתי אל חיקן, תומכות בי.
למחרת, כשהתאוששתי מעט, לוהני, כוהנת ותיקה שבקשה לשמור עלי, לוותה אותי לבאר קדושה בקצה אבלון. אשר הוסתרה על ידי ענפים בני מאות שנים, ואשר רק לכוהנות בכירות הייתה הזכות להגיע לאיזור זה. לוהני נגעה באבן מסויימת, אחת מיני רבות, המרכיבות את הבאר ונעלמנו לתוך מערה.
המקום היה קדוש. לא היה משהו שהצביע על כך, אך ידעתי. ידעתי שהעץ העומד מולה נושא בתוכו את סודות הבריאה, את שפת הבריאה המקודשת ואת האהבה האינסופית שנתן לאמא אדמה ולבני האנוש. לוהני הרימה ראשה ועצמה את עיניה בעודה סורקת את המקום בחושיה המחודדים. הרגשתי מה שהרגישה, כוחותי החלו חוזרים אלי בהבלחות.
הכוהנת הגדולה נכנסה למערה וברכה אותי לשלום בחיוך. לא ידעתי מדוע הגעתי לשם אך סמכתי עליהן ללא סייג. בקשתי את תמיכת מעגל הנשים המקודש. הן הגיעו, לא בצורתן הפיזית. לא היה צורך בכך הפעם. הכוהנת הגדולה ברכה אותן באהבה עצומה והן החלו בעבודתן.
לא הרגשתי שזזתי. אך לפתע הייתי במקום אחר.
משטח דשא ענק היה פרוש למרגלותיי. קול מאחורי בירך אותי לשלום. זינקתי בבהלה והוא צחק. "שלום. ברוך בואך." הוא הסתכל עלי.
"וואו, את גבוהה. וכל כך יפה."
"שלום," ברכתי אותו חזרה. "איפה אני?" שאלתי, והוא דילג בהתרגשות.
"מי אתה?" הוא המשיך לקפוץ.
"חיכינו לך. אני אמור לספר לך קצת עלי, אני לא יודע למה, אבל זה מה שאומרים לי. בכל אופן עוד מעט אימא שלי תקרא לי ותגיד לי לא לשגר את עצמי אלא ללכת לבית הספר ברגל." הסתכלתי עליו מבולבלת. "לא משנה. אני מתחיל לספר לך עכשיו מה שאת צריכה לדעת. ואולי עוד כמה דברים שלא כל כך חשובים לך אבל אני רוצה לספר אותם בכל מקרה." חייכתי. הילד הזה שימח אותי.
הוא החווה בידו לעבר בית מרוחק והתחלנו ללכת לכיוונו.
"אני לוחם בשרות האור. אני והמשפחה שלי. אני לא זוכר מה קרה, אבל מסיפורים שמספרים לנו, האחים שלי ואני היינו ממש קטנים כשאימא אדמה הפכה את הקטבים. העולם השתנה לאט, אבל השתנה. הרבה לא הצליחו לשרוד. או לא רצו. תלוי איפה גרו. ארבעת האלמנטים של הטבע עבדו מהר וחזק על מנת לטהר את הדרוש טיהור. הייתה בחירה, אבל אומרים לי שאני מקדים את המאוחר. הקרחונים נמסו וערים שלמות נמחקו. אנחנו גרנו במדינה די מדברית. אז עוד היו מדינות. אני יודע שהיו כמה יבשות כמו אירופה, אמריקה, ועוד כמה שאני לא זוכר עכשיו, ואנטארקטיקה – שהיה שם קפוא וזה מצחיק כי היום זה המקום הכי חם בעולם ואף אחד לא מתקרב לשם. לא משנה. היום זה כבר לא משנה. כולנו חיים ביבשת אחת – יבשת העולם ועיר הבירה היא ירושלים.
"בכל מקרה," הילד לקח נשימה עמוקה והסתכל עלי בחיוך, "אצלנו שינוי מזג האוויר התבטא בזה שהאזור שלנו, שפעם קראו לו ישראל, הפך להיות המקום עם מזג האוויר הכי טוב בפלנטה. כאילו, לא רק אנחנו גם כל המדינות שיש סביבנו, אבל בגלל שכאן עיר הבירה, לכאן כולם מגיעים.
בגלל שמזג האוויר פה הסתדר, אנשים רצו לבוא לגור כאן כי אצלם היה או קפוא או רותח. דווקא היינו מוכנים לקלוט בשמחה את כל מי שרצה לבוא הנה וגם רצינו לעזור ולהציל כמה שיותר אנשים, אבל הרבה אנשים שהגיעו לכאן רצו לשבת פה במקומנו, לא אתנו.
בגלל זה אני והמשפחה שלי ועוד הרבה ילדים שאני מכיר והמשפחות שלהם, הם לוחמים בשירות צבא האור העולמי, או איך שאנחנו קוראים לזה, "צבא ההגנה לאור." הסתכלתי עליו מבולבלת.
"לא הבנת?" הנהנתי בראשי לאות לאו. "לא הבנתי כלום." הוא הסתכל עלי בעיניים טובות.
"כנראה לא הסברתי טוב," הוא לקח נשימה והמשיך.
"יחד עם שינוי הקטבים כל האנשים התחילו לחשוב אחרת. אלה שנשארו בחיים הכוונה. רק לא כולם חשבו אותו הדבר. חלק מהם נשאר במימד הדחוס. מי שהבין שקורה משהו ולא פחד קפץ למימד החמישי, שזה המימד שאנחנו נמצאים בו עכשיו. האמהות שלי אומרות שאנחנו נראים אותו הדבר, אבל יש משהו בקלות הגוף שלנו שלא היה קודם. הכול יותר אווירירי ופשוט. פעם," המשיך וסיפר, "אי אפשר היה לעבור ממקום למקום רק דרך המחשבה. אנחנו תמיד צוחקים עליהן איזה זקנות הן. לא מבינים איך זה לא היה תמיד כך. אנחנו מחליטים לאן ללכת ופשוט מופיעים איפה שרצינו רק כי חשבנו על זה. אנחנו בונים, הורסים ובונים מחדש והכול בשניות, באור גדול ובשמחה. הכי חשובה פה השמחה והאמונה המוחלטת בבורא".
בחנתי אותו. "בן כמה אתה?" הוא משך בכתפיו וחייך. "בן 13. וגם מתחלף לי הקול עכשיו."
רציתי לחבק אותו, אבל לא זזתי ממקומי. הוא ניגש אלי וחיבק את רגלי חזק באהבה גדולה.
"אני גם קורא מחשבות לפעמים. אני לא מתכוון," התנצל, "אבל לפעמים קופצות לי המחשבות של אנשים אחרים שעומדים מולי." חבקתי אותו חזרה והוא התמסר לחיבוקי.
כשהייתי מוכנה להמשיך לשאול שאלות הוא לקח צעד אחורה והסתכל לעבר כפות רגליו.
"שנייה, אני כבר חוזר, נקרע לי הסנדל." קול קרא לעברו מתוך הבית. "אתה סיימת עם הסיפורים להיום. קח אויר," אימא שלו יצאה החוצה מחייכת. "ואתה לא חוזר אלא הולך לבית הספר. אתה מאחר. ואל תשגר את עצמך לשם. תלך, אתה שומע? תלך ברגל."
היא יצאה החוצה לקראתי וברכה אותי בשמחה, מושיטה לו זוג סנדלים חדש. הילד חיבק אותי שוב בשמחה והלך לדרכו.
"חיכינו לך," אמרה והזמינה אותי פנימה לביתם.
"הוא עדיין לא כל כך טוב בשיגורים. לפעמים הוא מגיע לעולמות אחרים ולוקח לי קצת זמן למצוא אותו. הוא טרם רכש את מיומנויות השיגור בצורה מוחלטת. פעם אחת, הוא שיגר את עצמו וכשחזר הוא פשוט המשיך לנוס בבהלה ואז ראיתי שדולק אחריו דרקון. רדפתי אחריהם עד שהצלחתי לתפוס את הדרקון והוא קיבל עונש על כך," צחקה.
"את רואה ממי הוא קיבל את אומנות הדיבור. אשתי תמיד אומרת לי שאני מדברת יותר מדי," הרימה ידיים בחוסר אונים וחייכה.
צחקתי. ביתם היה רגיל לחלוטין, חוץ מזה שזו הייתה בקתה. היא הגישה לי כוס מים.
"את יודעת מה נחמד בזה שיש לך ילדים?" חייכתי אליה והמתנתי. "הם מתאמנים כל הזמן. עכשיו זו בקתה, בצהריים, כשהגדולה תחזור מבית הספר המקום יהפוך כנראה לארמון, ואחר הצהריים כשיחזור השלישי הבית יראה כל מגרש כדורגל." מבטי כנראה שידר חוסר הבנה מוחלט.
"הם מתאמנים בלברוא דברים שהם מעוניינים בהם בכוח המחשבה בלבד. הם אמורים להתרכז ולהתחבר למרכז הווייתם ולברוא עד הסוף, ממש מא' עד ת' את מה שהם מעוניינים לברוא. מאחר ולא תמיד יש להם סבלנות או שמשהו מסיח את דעתם אנחנו מגלות פתאום שחסרים שירותים או שהמטבח נעלם." התיישבנו סביב השולחן. "קצת דומה לסרט ישן של הארי פוטר, אבל זה אמיתי. את מכירה את הסרט?" התעניינה. הנדתי ראשי לשלילה. "בעצם, איך תכירי, תראי אותך. את לא בת הארץ. רק הגובה שלך אומר הכל."
עדיין לא הבנתי מה אני עושה כאן. איפה נשות המעגל המקודש?
"וכשממש בא להם או כשהם רבים ביניהם, הם מעצבנים אחד את השני דרך זה שהם מעלימים דברים. ואז מתחילות פה צעקות. כשזה קורה מאחר והם מאבדים את האיזון הפנימי הכל נעלם. הם מתאפסים מהר מפני שההוויה שלהם היא אהבה מוחלטת. מעל הכול הם עוזרים אחד לשני ומנהלים ביניהם תחרויות של מי מתכוונן מהר יותר לאנרגיה הנעלה. זה נחמד מפני שהם מדרבנים אחד את השני וככה לאט לאט רוכשים את המיומנויות הנכונות." היא לקחה נשימה והסתכלה עמוק על תוך עיני. כמה שהיא יפה, חשבתי לעצמי. גם הילדים. "תודה, חייכה באהבה. גם את."
שכחתי שהם קוראים מחשבות. למה אני לא מצליחה לקרוא מחשבות? ידעתי לעשות את זה פעם.
"מה את עושה פה? מאיפה הגעת?" המשכתי להסתכל על הכול. העולם הזה היה פשוט נהדר, הרגשתי שהם כפסע לפני כניסה אמיתית למימד החמישי.
"אני לא יודעת. הייתי במקום אחד ועכשיו אני פה. אני לא זוכרת כמעט כלום ממי שהייתי קודם ואני לא חושבת שהכוחות שלי עובדים יותר."
"וואו." אמרה בהערכה.
"למה?" התעניינתי מדוע היא מגיבה כך. "שמענו על כך שיש מספר אנשים מעולמות אחרים אשר אמורים למצוא חזרה את הנשמה שלהם, כי קרה משהו ממש טראומתי, אבל אף פעם לא פגשתי כאלה."
הרגשתי שאני יכולה לבטוח בה ולכן ספרתי לה את כל מה שאני זוכרת, עד עכשיו. היא הקשיבה בריכוז רב וכשסיימתי לדבר קמה ממקומה וחבקה אותי. כמו בנה.
"אמרתי לך שהבן שלי דומה לי," לחשה באוזני.
"ואת מאוד מיוחדת," חזקה אותי.
אור חזק סנוור אותנו. "מה זה היה?" שאלתי אותה.
"אני לא יודעת. אולי היה מכוון אליך. פעם ראשונה שאני חווה כאן דבר כזה." יצאנו החוצה. התחלתי להרגיש פעימות בליבי. "אני חושבת שאת אמורה להמשיך במסע שלך עכשיו." היא בקשה ממני להתכופף והניחה יד על ליבי.
"אני רואה את האנרגיה היוצאת לך מהלב. היא מכוונת אותך לכיוון היער. את אמורה ללכת לשם."
נפרדתי ממנה לשלום, לא לפני שהודיתי לה על הזכות והעונג להכיר אותה ואת הילד שלה.
"את תמיד מוזמנת אלינו. בשנייה אנחנו בונים לך יחידת דיור עם כל מה שאת רוצה, ובאמת זו לא טרחה." הרגשתי כל כך הרבה אהבה. התחלתי ללכת לכיוון היער ולא היה בי חשש הפעם.
"רגע," היא הלכה אחרי ופתחה את כף ידי, עשתה עליה מספר צורות וסגרה אותה לכדי אגרוף.
"עכשיו את מוגנת. לשעה. ואני באה איתך."
"אין צורך, באמת," ניסיתי להניעה מכך.
"זה לא נתון לוויכוח. קבלתי הוראה ללוות אותך. אל תטעי במקום הקסום הזה. כוחות אופל מנסים להגיע לכאן כל הזמן." היא לוותה אותי לתוך היער.
"אני חייבת לעצום את העיניים ולהקשיב," התנצלתי. "לא אהיה אשת שיחה."
"נהדר," הלכה אחרי במרץ. "תתרכזי במה שאת אמורה לעשות ואני אתרכז במה שאני אמורה לעשות."
העצים היו גבוהים מאוד, עשרות מטרים למעלה. צל עטף את היער. לעיתים נדירות קרן שמש הצליחה לחדור מבעד לענפים הכבדים. שקט עטף אותי. עצמתי את עיניי והפעימות החלו להישמע בתוכי חזק יותר. התחלתי לרוץ, בעיניים עצומות, עוקבת אחר אנרגיה ירוקה עדינה שהובילה אותי דרך סבך העצים הפרחים הזוהרים שזהרו באור בוהק יותר כשעברתי אותם וגם דרך ערפילים כהים שידעתי שאסור לגעת בהם. שמעתי רחש חזק מאחורי ונעצרתי. האישה שרצה לצידי נפלה. רצתי ועזרתי לה לקום. "
אני לא יודעת איך קוראים לך כי לא שאלתי," התנצלתי.
"לייה," אמרה. "אני מצטערת, את מתעכבת בגללי."
הרגעתי אותה שהכול בסדר. "אנחנו ממש קרובות. איפה נפגעת?" היא לא הספיקה לענות והתעלפה בזרועותיי.
הרגשתי בלבול ופחד. לא הכרתי את הרגש הזה. אסור שיקרה לה כלום, האישה המוארת הזו עוזרת לי והילדים שלה... אסור. לא הצלחתי לחשוב. האנרגיה הירוקה החלה לעטוף אותה בעדינות. לא ראיתי פגיעות וזה הלחיץ אותי יותר. מה אני עושה, איך אני עוזרת לה. הפעימות התגברו עד שהרגשתי אותן ממש לידי.
"אני כאן," לחש קול בתוך ראשי. "הניחי את ידך על כתפה. עצמי עיניים וחפשי את הפגיעה," הקול הרגיע אותי מעט והפיג את חששותיי. הנחתי ידי בעדינות על כתפה ופעימות גופה החלו נשמעות בתוכי.
"עכשיו תתחילי לחפש. את תדעי כשתמצאי." עברתי על כל גופה מחפשת, מתמסרת בקול המנחה. האנרגיה הירוקה המשיכה לעטוף אותה, שומרת עליה.
"מצאתי," דברתי בקול. הנחתי שתי ידיים על בטנה התחתונה והאנרגיה הירוקה התערבלה בעדינות דרך ידי אל תוך בטנה.
"את תדעי מתי להפסיק, לא לעזוב," המשיך והדריך אותי הקול. צמרמורות עברו בגופי. היה לי קר. "לא להרפות," המשיך הקול באהבת אין קץ. ערפילים כהים החלו מתקרבים לעברינו, מקיפים אותנו מכל עבר. לפתע, הופיעה מולי אנרגיה. היא זהרה בלבן ואורה היה מסנוור כמעט. הערפילים נעלמו כשהגיעה. גם ממנה זרמו מפלים של אהבת אין קץ. לא ראיתי דבר כזה מעולם. או לא זכרתי, אינני יודעת. "תתרכזי," אמר הקול, "אתן מוגנות."
חזרתי להתרכז בידיי המונחות על בטנה. לא הצלחתי לעקוב אחרי הזמן. נדמה היה שעבר נצח עד שפקחה את עיניה וחייכה אלי.
"אני יכולה להוריד?" שאלתי את הקול. הוא לא ענה לי.
"אני יכולה?" שאלתי בשנית. לא נעניתי. הרמתי עיניי אל הישות, מחפשת תשובה. היא חייכה. היינו מוקפות באורה, באהבתה, בהגנתה. חשבתי מהר מה לעשות. הרמתי ידי באיטיות. "כואב לך משהו?" ליטפתי אותה בדאגה. היא הנהנה לראשה לאות לאו. עזרתי לה לעמוד שוב על שתי רגליה.
היא לקחה את כף ידי וסימנה מה שסימנה. ברגע שסיימה נעלמה הישות הזוהרת.
"אני לא מאמינה," לחשתי, "אני פשוט לא מאמינה." היא שתקה רגע. "את מאוד מיוחדת," אמרה.
"ואני משערת שאת כבר לא שומעת קריאות יותר, נכון?" הקשבתי רגע. "אני לא שומעת כלום," הודיתי. "אני לא כל כך מבינה מה קרה פה." התחלנו ללכת חזרה. מובלות על ידי אנרגיה ערפילית לבנה. היא החזיקה את ידי כל הדרך. לא מרפה.
"אני זקוקה למגע שלך," הודתה. "הוא עוזר לי ללכת זקופה." הערפילית הוציאה אותנו מהיער, והתפוגגה. מרחוק נצנץ לעברינו ארמון קריסטלי.
"הילדה הגיעה הביתה," חייכה לייה. "אמרתי לך שזה בטח מה שתברא." דמות אישה רצה לעברינו.
"זו אשתי," אמרה לייה. היא ברכה אותי לשלום ותמכה בזוגתה בצד השני. כשהנחנו אותה במיטה בעדינות לייה מיד נרדמה. ליטפתי את שערה והנחתי שוב ידי על בטנה. אור ירוק עדין יצא מכף ידי אליה. רק כשהרגשתי שנרפאה לחלוטין יצאתי חרש מהחדר. במטבח, שנראה עכשיו שונה לחלוטין, הוגש לי תה בכוס קריסטלית מעוטרת בעדינות. ספרתי לזוגתה ולילדתה את כל מה שחווינו וילדתה חשה למיטת אימה. "יש ביניהן קשר מיוחד," אמרה והחלה לחלוט מספר תבלינים ממזווה ענק שהסתתרו בתוכו עשרות מגירות קטנות שעל כל אחת חרוט שם התבלין הנח בתוכה. "ההתמחות שלי היא בריפוי עם צמחי מרפא ותבלינים," הסבירה בעודה פותחת עוד ועוד מגירות, שופכת לתוך סיר נחושת קמצוץ מכל תבלין.
"אני שמחה שאמרת לי ממה נפגעה, כך שאני יכולה להיות ספציפית בריפוי ולא לעשות ריפוי כללי ולהמתין שתתעורר ותספר מה קרה."
"אני לא ראיתי את זה, אני פשוט יודעת שזה מה שקרה," אמרתי לה בחוסר בטחון.
"אני יודעת שאת אומרת אמת, אני בוטחת בך. תאמיני בעצמך."
באחת חזרתי למערה. הכוהנת הגדולה אחזה בידי ובחנה אותי. מרילין עמד מעלי וחייך. התרוממתי לאט.
"ברוך שובך לנקה, את תחזירי לעצמך את כל היכולות שלך עם הזמן. וכשהן יחזרו את תזכרי מה קרה כאן ותוכלי לתקן את הדרוש תיקון."
תודה מאסטר מתי אני אזכה בכבוד להתרומם איתכם